<h1>שבלי הלקט סימן קכ"ו</h1>
<h2>דף פב.</h2>
נהגו לומר קודם תפילת המנחה פסוקין שלנחמה אם תשיב משבת רגלך אז תתענג (ישעיה נ"ח, י"ג) מה נאוו (שם נ"ב, ז') גילי מאד (זכריה ט', ט') הנני שולח מלאכי (מלאכי ג', א') וכול', כסדר הכתוב בסידורים. והטעם פירש אחי ר' בנימן נר"ו לפי מה שדרשו רבותינו ז"ל אלמלי שומרין ישראל שתי שבתות כהילכתן מיד נגאלין שנאמר (ישעיה נ"ו, ד') כה אמר יי' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', וכתיב (שם, שם ז') והביאותים אל הר קדשי, ומצינו באגדה שתחילת הגאולה תהיה בשבת בשעת תפילת המנחה, על כן נהגו לומר אילו הפסוקין שלנחמה. ובימים טובים כמו כן נהגו לומר אילו הפסוקין בתפילת המנחה. ומתחילין מה נאוו, לפי שאין שמחתן שלימה כל זמן שהן מפוזרין בין האומות על כן הם מתנחמין בתנחומות הנביאים כי אז תהיה שמחתן שלימה וחגיהן חגים. תהילה לדוד ובא לציון, שהרי לא אמרוהו בשחרית. ומה שאין אומרים אותו בשחרית, כבר פירשנוהו בערוגה הראשונה הלכה מ"ד. קדיש עד לעילא, ואני תפילתי. ולמה אומרים אותו בשבת במנחה, פירש רבינו שלמה זצ"ל הטעם, לפי שכתוב למעלה הימנו (תהלים ס"ט, י"ג) ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, אמר דוד לפני הקב"ה רבונו שלעולם ביום שמחתם של אומות העולם וביום אידם הן שותין ומשתכרין ומנגנין בבתי משתאותם כל היום ואינם מזכירין שמך, אבל אנו לא כן, ביום שהגדלת השמחה לישראל ובא יום המנוחה ושמחתי, לאחר שאני שבע מעונג ומפונק איני שוכחך, אלא כשמגיע זמן התפילה אני פוסק בית משתאיי ותענוגיי ובבית אלהים נהלך ברגש, וקופץ אני לתפילתי בעת הרצון ושעה הקבועה ונותן הודיה על חלקי. ולפי זה הטעם נהגו לאומרו במנחת שבת ולא נהגו לאומרו במנחת יום טוב, מפני שתיקן עזרא שיהו קורין בשבת במנחה בתורה מפני יושבי קרנות [ב"ק פ"ב ע"א], ולכך אנו מודין על חלקינו ואומרין ואני תפילתי לך יי', ואנו משבחין לו שלא עשנו כמשפחות האדמה לישב בקרנות ולנגן בבתי משתאות, אלא לעת רצון תפילה אנו תדירים לבוא מיד בביתך. אבל במנחת יום טוב לא תיקן עזרא לקרות בתורה, דסבירא ליה כמאן דאמר או כולו ליי' או כולו לכם, ולכך אין אומרים ואני תפילתי. ובשם הר' נתן ביר' מכיר זצ"ל מצאתי למה אומרים במנחת שבת ואני תפילתי, בשביל שצרה אחרונה שלא נהייתה מעולם כמוה תהיה בעיקבי הקץ ט' חדשים, שנאמר (מיכה ה', ב') לכן יתנם עד עת יולידה ילדה, והיום האחרון תכבד הצרה מכל שלפניה, ויום שבת יהיה וכל היום תהיה הצרה עד עת המנחה, ואז יהיו ישראל נענין במנחה, ומיד יבא משיח ויושיענו, הה"ד (ישעיה מ"ט, ח') בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך, במנחה שהיא עת רצון עזרתיך, וביום שבת שהוא יום ישועה עזרתיך, והיינו דכתיב (שם ל', ט"ו) בשובה ונחת תושעון, כלומר ביום נחת תושעון שבו תגאלון. ותפילת המנחה קורא עת רצון שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, שנאמר (מלכים א', י"ח, ל"ו) ויהי בעלות המנחה וגו'. ומנהג לאומרו שלש פעמים. אחת אומרו החזן ביחידי, ואחר כך אומ' אותו הציבור, ואחר כך אומרים אותו החזן והציבור יחד. וכתב אחי ר' בנימן נר"ו הטעם, תחילה אומר אותו החזן ביחידי, כנגד יצחק שתיקן תפילת המנחה והיה יחידי, באותה שעה, ואחר כך אומ' אותו הציבור לבד, כנגד אליהו שנענה בתפילת המנחה, וקרבן ציבור הקריב באותה שעה, אחר כך אומרים אותו החזן והציבור יחד. רמז לישועה אחרונה שהיא שלימה לכל.
מנהג לומר בתפילת המנחה צדקתך צדק לעולם (תהלים קי"ט, קע"ב) וצדקתך אלהים עד מרום (שם ע"א, י"ט) צדקתך כהררי אל (שם ל"ו, ז') יש אומרים שבמקום צידוק הדין אנו אומרים אותן, מפני שמסורת בידינו מאבותינו, שמשה רבינו ע"ה נפטר בשבת במנחה, ועל כן אנו מצדיקין עלינו את הדין. והר' שניאור כהן צדק נר"ו פירש, לפי שקרבה השעה שחוזרין הרשעים בגיהנם להישפט לפיכך אנו מצדיקין עליהן את הדין. ובפסיקתא דשור או כשב דורש שם צדקתך כהררי אל, אדם ובהמה תושיע יי' (שם) משפט אדם ומשפט בהמה. משפט אדם, וביום השמיני ימול (ויקרא י"ב, ג') שתעבור עליו שבת. ומשפט בהמה, מיום השמיני והלאה (שם כ"ג, כ"ז) הה"ד אדם ובהמה תושיע יי'. מיכן רמז שאומרין צדקתך כהררי אל בשבת במנחה. מאי טעמא. דכתיב בהו אמת, וחותמו של הקב"ה אמת. ומנחת שבת חתימת שבוע. ותחילת הפסוקין דורש שם על משפט רשעים בגיהנם. יש מקומות שהן אומרים אילו הפסוקין כסדר הזה: צדקתך כהררי אל (תהלים ל"ו, ז') וצדקתך אלהים עד מרום (שם ע"א, י"ט) צדקתך צדק לעולם (שם קי"ט, קע"ב) ונותנין סימן לדבר ויי' אלהים אמת הוא וגו' (ירמיה י', י') פסוק ראשון יש בו יי'. פסוק שני יש בו אלהים. פסוק שלישי יש בו אמת. והטעם לפי שכל פסוק יש בו מעלה עליונה מפסוק שלפניו. פסוק ראשון אומר צדקתך כהררי אל. ופסוק שני אומר וצדקתך אלהים עד מרום, שהיא מעלה עליונה וגדולה על הראשונה. ופסוק שלישי אומר צדקתך צדק לעולם, שהיא מעלה עליונה וגדולה משניהם. זה הפסיקתא מוכיח שכך סדרן, שמתחיל לדרוש צדקתך כהררי אל ומסיים מיכן רמז שאומרים בשבת צדקתך כהררי אל במנחה, מאי טעמא דכת' בהו אמת, וחותמו של הקב"ה אמת. ומנחת שבת חתימת שבוע. הא למדת שצריכין לחתום באמת ואין לנו לשנות מנהג אבותינו. ושבת שחל בו ראש חודש או חנוכה או יום טוב או חולו של מועד, או אפילו ערב יום טוב, או מוצאי יום טוב הנקרא אסרו חג, אין מנהג לומר. ובשם רבינו משולם זצ"ל מצאתי שבת שיש למחר ראש חודש, אין אומרים צדקתך צדק, וגם בחול אין נופלין בתחנונים במנחה. והטעם כי ההיא דתנינן במסכת ראש השנה. אם לא באו עדים עד למנחה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. נמצאת אתה אומר שבשעת מנחה נכנס ראש חודש. ולפי שאנו אומרים צדקתך במנחה מפני כבודו שלמשה שנפטר בשבת במנחה, כמו שקיבלנו מרבותינו שאמרו מלאכי השרת צדוק הדין לפניו. ואנו יודעין שלא היה אותו היום לא ראש חודש ולא יום טוב, שבשבעה באדר מת משה. על כן בכל מקום שאנו יכולין לדחותו מפני שום דבר, כמו עכשיו מפני ראש חודש דוחין אותו. וכל שכן בראש חודש עצמו, וביום טוב, שאין אומרין אותו. ומנהג לומר בעמידה. וכן כתב אחי ר' בנימן נר"ו, שכיון שאנו אומרים אותו במקום צידוק הדין אין ראוי להצדיק את הדין אלא מעומד, כאדם שעומד לפני הדיין ומקבל עליו את הדין ואומר לו יפה דנתה. גם לדברי הפסיקתא דמשמע שאנו מעידין על הקב"ה שחותמו אמת וחתם כל מעשה בראשית באמת, דכת' (בראשית ב', ג') אשר ברא אלהים לעשות, סופי התיבות אל"ף מ"ם תי"ו, אמת. ומנחת שבת היא חתימת שבוע, הא קיימא לן דכל עידות בעמידה. מצאתי בשם רב שר שלום גאון זצ"ל בשבת במנחה מותר להתעסק בתלמוד ולא עוד אלא שמצאתי בבית רבינו שבבבל שאחר מנחת שבת שונין אבות וקניין תורה. ויש מהן שהורגלו להקדים מנחת שבת להתפלל מבעוד יום, ועד תפילת המנחה ישב בדד וידום. ומכל מקום לעסוק בתורה טפי עדיף ואל יעמוד בטל. ומה שאין אנו עוסקין לא שיהא אסור אלא מפני כבודו שלמשה רבינו ע"ה לקיים נשיא שמת כל המדרשות בטילין. ולכן נהגו לומר פרק אבות משה קיבל תורה מסיני, לומר הרי אנו מספרין בכבודו ושבחו ובכך תהיה לו מנוחה טובה.
